<h1>שאילתות פרשת בא שאילתא מ"ד</h1>
<h2>דף כו:</h2>
שאילתא דאסיר להון לכהני לסיועי למריה דקנייא דליתנון ליה בכור לדיליה כדתניא [בכורות כ"ו:] הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות ובית הרועים ובית הטבחים אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכי תימא לאו ומיתה לא אמר קרא ולא תחללו ולא תמותו ומשקיל נמי בגו הנך יומי דאמור רבנן דמיטפלי ליה בעלים לא כדתנן [שם במשנה] עד כמה ישראל מיטפלין בבכור בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום רבי יוסי אומר בדקה ג' חדשים ואם אומר לו כהן בתוך הזמן הזה תנהו לי לא ישמע לו [שם כ"ו:] אמר רב ששת שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ברם צריך מהו לזבוניה כהן בכור לישראל מי חיישינן דילמא אתי ליתזולי וזבוניה ליה דסבר כי הוי לי בכור אתניה ליה כי היכי דליזיל ומזבין לי והוה ליה ככהן מסייע אי לא ת"ש [מע"ש פ"א ב"ק י"ב: תמורה ז':] בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה [שם ח':] אמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא מאי טעמא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות מר זוטרא איקלע לבי רב אשי צבת ליה אומצא א"ל ליכול מר דבכור הוא וטובא מעלי א"ל מנא לך א"ל מכהן זבינתיה א"ל והא אמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא א"ל לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי א"ל והא מתניתין היא אם א"ל כהן בתוך זמן הזה תנהו לי לא ישמע לו ואמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות א"ל התם ודאי קא מסייע הכא שביק האי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוו ליה אי לא ואי יהיב ליה אי לא אמרי אינשי בוצינא טב מקרא.
<h2>דף כח.</h2>
שאילתא דאילו מאן דמיתליד ליה בוכרא בעניה מיחייב לאקדושי קמי שמיא דכתיב קדש לי כל בכור וגו' בזמן שבית המקדש קיים כי תם הוא חלבו ודמו קריב לגבי מזבח דכתיב אך בכור שור או בכור כשב וגו' ובשרו היה נאכל לכהנים שנאמר ובשרם יהיה לך ואם בעל מום הוא נאכל לכהנים במומו שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' [זבחים ל"ז. ונ"ז. בכורות כ"ח.] אחד תם ואחד בעל מום בזמן [שאין בית] (שבית) המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים במומו ואסיר למישדא מומא בקדשים עד שיפול ביה ממילא שנאמר כל מום לא יהיה בו והאי קרא אי דלא ליקרב דאית ביה מומא הוא דאתא לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ולשתוק אלא מאי כל מום לא יהיה בו דאפי' גרמא ליה נמי אסיר דתני' [ביצה כ"ז: בכורות ל"ג: ל"ד.] כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יגרום לו על ידי אחרים שלא יניח בצק או דבילה על ראש אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ויחתוך אזנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום ואע"ג דמתיליד ביה מומא לית רשותא ליה למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם ואי דעבר ושחט לא חזינא ליה למומיה לאחר שחיטה אלא אסרינן ליה כדתנן [בכורות כ"ח. ביצה כ"ז.] השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסיר משום דמשתנין, כי פליגי במומין שבגוף מר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרינן. ואע"פ דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, בהא הלכה כר"מ דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא ואית ביה מומא לא חזי הוא לנפשיה אלא צריך לאחוייה לאחרים דתניא [נגעים פ"ב מ"ה בכורות ל"א.] כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור עצמו. ברם צריך אילו בכור דאתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחזויה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה, מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא או דילמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוה מוקצה אם תימצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא, היכ' דאיתייליד ביה מומא והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי מדעתיה או דילמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגי בה [ביצה כ"ו.] ר' יהודה ור' שמעון, דר' יהודה אמר לא הוה מוקצה כי האי גונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גונא הוי מוקצה, אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר, דאמר מי יאמר דמיזדקק ליה חכם, מאי היא דתניא בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט, ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אינו מן המוכן. הלכה כר' יהודה או כר' שמעון ת"ש [לקמן כ"ז.] רב אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי, אמר רב אמי שפיר עבוד דלא חזי, והא רב אמי גופיה חזיה, ההוא היכא דחזייה למומיה מאתמול ולא קביל סהדי דלא הוא רמא ביה מומא וכיון דחזא מומיה מאתמול ואמר אית לי סהדי למחר לית ביה משום מוקצה, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא ואייתי בוכרא לאחזייה ליה והוה חייף רישיה, חזא למומיה אמר ליה זיל האידנא ותא למחר ואייתי לי סהדי דלא את רמא ביה מומא, למחר אייתי סהדי, אמר להו אמרו לי גופה דעובדא היכי הוה, אמרו ליה הוו רמו שערי להך גיסא דהוצא ועייל רישיה ופסקיה לשפוותיה, אמר להו ומי איכוין ליה, אמרו ליה לא, וכי איכוין מי אסיר, אין דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו, מנין שלא יגרום לו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה [כוונת הגאון הוא לכהן אבל ישראל כתב שם להלן ד"ה אי נמי ברם צריך וכו' דמהימן יעו"ש], אלא צריך סהדא אחריני דלא הוא שדא ביה מומא.
<h2>דף לא.</h2>
שאילתא דאילו מאן דמיתליד ליה בוכרא בעניה מיחייב לאקדושי קמי שמיא דכתיב קדש לי כל בכור וגו' בזמן שבית המקדש קיים כי תם הוא חלבו ודמו קריב לגבי מזבח דכתיב אך בכור שור או בכור כשב וגו' ובשרו היה נאכל לכהנים שנאמר ובשרם יהיה לך ואם בעל מום הוא נאכל לכהנים במומו שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' [זבחים ל"ז. ונ"ז. בכורות כ"ח.] אחד תם ואחד בעל מום בזמן [שאין בית] (שבית) המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים במומו ואסיר למישדא מומא בקדשים עד שיפול ביה ממילא שנאמר כל מום לא יהיה בו והאי קרא אי דלא ליקרב דאית ביה מומא הוא דאתא לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ולשתוק אלא מאי כל מום לא יהיה בו דאפי' גרמא ליה נמי אסיר דתני' [ביצה כ"ז: בכורות ל"ג: ל"ד.] כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יגרום לו על ידי אחרים שלא יניח בצק או דבילה על ראש אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ויחתוך אזנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום ואע"ג דמתיליד ביה מומא לית רשותא ליה למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם ואי דעבר ושחט לא חזינא ליה למומיה לאחר שחיטה אלא אסרינן ליה כדתנן [בכורות כ"ח. ביצה כ"ז.] השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסיר משום דמשתנין, כי פליגי במומין שבגוף מר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרינן. ואע"פ דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, בהא הלכה כר"מ דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא ואית ביה מומא לא חזי הוא לנפשיה אלא צריך לאחוייה לאחרים דתניא [נגעים פ"ב מ"ה בכורות ל"א.] כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור עצמו. ברם צריך אילו בכור דאתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחזויה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה, מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא או דילמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוה מוקצה אם תימצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא, היכ' דאיתייליד ביה מומא והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי מדעתיה או דילמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגי בה [ביצה כ"ו.] ר' יהודה ור' שמעון, דר' יהודה אמר לא הוה מוקצה כי האי גונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גונא הוי מוקצה, אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר, דאמר מי יאמר דמיזדקק ליה חכם, מאי היא דתניא בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט, ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אינו מן המוכן. הלכה כר' יהודה או כר' שמעון ת"ש [לקמן כ"ז.] רב אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי, אמר רב אמי שפיר עבוד דלא חזי, והא רב אמי גופיה חזיה, ההוא היכא דחזייה למומיה מאתמול ולא קביל סהדי דלא הוא רמא ביה מומא וכיון דחזא מומיה מאתמול ואמר אית לי סהדי למחר לית ביה משום מוקצה, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא ואייתי בוכרא לאחזייה ליה והוה חייף רישיה, חזא למומיה אמר ליה זיל האידנא ותא למחר ואייתי לי סהדי דלא את רמא ביה מומא, למחר אייתי סהדי, אמר להו אמרו לי גופה דעובדא היכי הוה, אמרו ליה הוו רמו שערי להך גיסא דהוצא ועייל רישיה ופסקיה לשפוותיה, אמר להו ומי איכוין ליה, אמרו ליה לא, וכי איכוין מי אסיר, אין דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו, מנין שלא יגרום לו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה [כוונת הגאון הוא לכהן אבל ישראל כתב שם להלן ד"ה אי נמי ברם צריך וכו' דמהימן יעו"ש], אלא צריך סהדא אחריני דלא הוא שדא ביה מומא.
<h2>דף לד.</h2>
שאילתא דאילו מאן דמיתליד ליה בוכרא בעניה מיחייב לאקדושי קמי שמיא דכתיב קדש לי כל בכור וגו' בזמן שבית המקדש קיים כי תם הוא חלבו ודמו קריב לגבי מזבח דכתיב אך בכור שור או בכור כשב וגו' ובשרו היה נאכל לכהנים שנאמר ובשרם יהיה לך ואם בעל מום הוא נאכל לכהנים במומו שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' [זבחים ל"ז. ונ"ז. בכורות כ"ח.] אחד תם ואחד בעל מום בזמן [שאין בית] (שבית) המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים במומו ואסיר למישדא מומא בקדשים עד שיפול ביה ממילא שנאמר כל מום לא יהיה בו והאי קרא אי דלא ליקרב דאית ביה מומא הוא דאתא לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ולשתוק אלא מאי כל מום לא יהיה בו דאפי' גרמא ליה נמי אסיר דתני' [ביצה כ"ז: בכורות ל"ג: ל"ד.] כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יגרום לו על ידי אחרים שלא יניח בצק או דבילה על ראש אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ויחתוך אזנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום ואע"ג דמתיליד ביה מומא לית רשותא ליה למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם ואי דעבר ושחט לא חזינא ליה למומיה לאחר שחיטה אלא אסרינן ליה כדתנן [בכורות כ"ח. ביצה כ"ז.] השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסיר משום דמשתנין, כי פליגי במומין שבגוף מר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרינן. ואע"פ דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, בהא הלכה כר"מ דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא ואית ביה מומא לא חזי הוא לנפשיה אלא צריך לאחוייה לאחרים דתניא [נגעים פ"ב מ"ה בכורות ל"א.] כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור עצמו. ברם צריך אילו בכור דאתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחזויה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה, מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא או דילמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוה מוקצה אם תימצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא, היכ' דאיתייליד ביה מומא והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה מי אית ביה משום מוקצה אי לא, מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי מדעתיה או דילמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגי בה [ביצה כ"ו.] ר' יהודה ור' שמעון, דר' יהודה אמר לא הוה מוקצה כי האי גונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גונא הוי מוקצה, אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר, דאמר מי יאמר דמיזדקק ליה חכם, מאי היא דתניא בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט, ר' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אינו מן המוכן. הלכה כר' יהודה או כר' שמעון ת"ש [לקמן כ"ז.] רב אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי, אמר רב אמי שפיר עבוד דלא חזי, והא רב אמי גופיה חזיה, ההוא היכא דחזייה למומיה מאתמול ולא קביל סהדי דלא הוא רמא ביה מומא וכיון דחזא מומיה מאתמול ואמר אית לי סהדי למחר לית ביה משום מוקצה, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא ואייתי בוכרא לאחזייה ליה והוה חייף רישיה, חזא למומיה אמר ליה זיל האידנא ותא למחר ואייתי לי סהדי דלא את רמא ביה מומא, למחר אייתי סהדי, אמר להו אמרו לי גופה דעובדא היכי הוה, אמרו ליה הוו רמו שערי להך גיסא דהוצא ועייל רישיה ופסקיה לשפוותיה, אמר להו ומי איכוין ליה, אמרו ליה לא, וכי איכוין מי אסיר, אין דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו, מנין שלא יגרום לו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה [כוונת הגאון הוא לכהן אבל ישראל כתב שם להלן ד"ה אי נמי ברם צריך וכו' דמהימן יעו"ש], אלא צריך סהדא אחריני דלא הוא שדא ביה מומא.
<h2>דף לה:</h2>
וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה אלא צריך סהדא אחריני דלאו הוא שדא ביה מומא. ברם צריך בנו ובתו מהו לאסהודי עילוי בכור מי אמרינן כיון דאכלין עימיה הוו להו כבעלים ומשקרין או דילמא כיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא אתו לשקורי ת"ש דתניא ר' יהודה בן קרפוסי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפי' בנו אפי' בתו ר' אומר עשרה והן בני ביתו אין נאמנין אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי והילכתא כרשב"ג דאמר אפי' בנו אפי' בתו אבל אשתו לא מאי טעמא אשתו כגופו דמיא: אי נמי ברם צריך אילו היכא דאית ליה לישראל ספק בכור בביתיה דאיהו אכיל ליה במומיה כדתנן [י"ט:] ספק יאכל במומו לבעלים אי נמי ישראל דזבן בכור תם מכהן דקיימא לן בכור מוכרין אותו תם חי ונפל ביה מומא ברשותא דישראל מי מהימן ההוא ישראל אמומיה אי לא מי אמרין כיון דהוא אכיל ליה לא מהימן מידי דהוה אכהן או דלמא כהנים דחשו להו רבנן כיון דכולהו בכורות לדילהון שכיחי תדירא דילמא מקרי ורמו בהו מומין גבי ישראל לא חשו להו רבנן ת"ש דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו מאי טעמא כיון דהוא אכיל ליה הוי ככהן ולא מהימן ורב נחמן אמר בעלים מעידים עליו דאי לא תימא הכי ספק בכור לרבי מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו כיון דכולי עלמא חשידין מי מעיד עליו וכי תימא הכי נמי לר' מאיר דלית ליה תקנתא והא תנן שרבי יוסי אומר כל שחלפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב אלא לאו ש"מ לישראל לא חשו להו רבנן והילכתא ישראל דזבן בכור תם מכהן מהימן אמומיה.
